עמר נ' אוהב ציון בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית על סך של 20,420 ₪, שהוגשה בבית משפט לתביעות קטנות, בגין אירוע תאונה מיום 30.05.12.

טענות הצדדים

על פי טענת התובע, התאונה אירעה כאשר בזמן נסיעת רכבו בכביש ישר, הגיע רכב הנתבעים מהכיוון הנגדי, במטרה לפנות שמאלה, כאשר לפניו תמרור עצור, התפרץ לנתיב לא פנוי, חסם אותו ופגע ברכבו.

התובע צירף חוות דעת לכתב התביעה ולפיה, הנזק הישיר שנגרם לרכבו, הינו בשיעור של 17,213 ₪. בנוסף צירף חשבון שכ"ט שמאי בסך של 1,800 וחשבון בגין השכרת רכב בסך של 907 ₪.

לטענת התובע, האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעים.

הנתבעים שללו את גרסת התובע לנסיבות התרחשות התאונה. לטענתם, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בהגיע הנתבע 2 לצומת דרכים, עצר את רכבו, כאשר בכוונתו לפנות שמאלה. לפתע, ומשהחל הנתבע 2 לבצע את הפניה שמאלה, לאחר שווידא כי הצומת פנויה, ולקראת סיום הפניה, הגיח רכב התובע מהכיוון הנגדי, ופגע ברכבו מאחור.

דיון ומסקנות

לאחר ששמעתי את גרסאות הנהגים המעורבים בתאונה, באתי לכלל מסקנה כי הנני מעדיפה את גרסת התובע, לאירוע התאונה. יחד עם זאת, מצאתי להשית על נהגת האחרון אשם תורם בקרות התאונה, וזאת מן הנימוקים שיפורטו.

ראשית אציין כי אין חולק בין הצדדים, כי התאונה אירעה, עת הנתבע 2, אשר נהג במשאית, ביקש לפנות שמאלה בצומת.

בעדותה חזרה הנהגת, אשר נהגה ברכב התובע ביום התאונה, על גרסתה בכתב התביעה(עמ' 1 ש' 25-28). בחקירתה הנגדית השיבה הנהגת כי ראתה את המשאית כשעמדה בצומת (עמ' 2 ש' 13 , עמ' 2 ש' 19-20), כאשר גרסתה זו לא נסתרה, ואף אומתה על ידי הנתבע 2, כפי שיוסבר בהמשך.

יחד עם זאת, גרסתה של הנהגת, לפיה הנתבע 2 ביקש "לחתוך במהירות" (עמ' 2 ש' 16), ובהתחשב בגרסתה באשר למרחק שהפריד בניה לבין המשאית (עמ' 2 ש' 21-22), אינה מתיישבת עם הנזקים אשר מופיעים ברכבו של התובע, ככל שהפגיעה הינה בחלקו הקדמי של הרכב. אילו המרחק היה כה קטן, בזמן שהמשאית עשתה את הפניה, הפגיעה הייתה אמורה להיות בחלקו הימני או האמצעי של רכב התובע.

מנגד, העיד בפניי הנתבע 2 ואישר דבריה של נהגת התובע, לפיה ביקש לפנות שמאלה בצומת. יחד עם זאת, על אף שבעדותו ציין כי טרם ביצוע הפניה הכביש היה ריק, אלא שבחקירתו הנגדית אישר האחרון כי אינו מכיר את הכביש בו נסע (עמ' 3 ש' 10-11), ולא ראה את נהגת התובע מגיעה לכיוון הצומת (עמ' 3 ש' 19-20 , עמ' 3 ש' 24). נהגת התובע העידה כי מרחב הראיה בכביש הינו גדול וברור, וזאת גם על פי הסרטון שהוצג בפניי, המאפשר לנהגים להבחין בכלי רכב הנעים בכביש, עדות שלא נסתרה, ולכן לא ניתן לקבל את עדות הנתבע 2 כי לא הבחין בנהגת רכב התובע.

יוצא אפוא, כי לאחר שמיעת גרסאות שני הנהגים המעורבים בתאונה, ובהעדר הצגת עדויות נוספות לאירוע התאונה, ולאחר שעיינתי בתמונות רכב התובע והנזקים שנגרמו לו, המסקנה אליה הגעתי הינה כי התאונה אירעה בזמן שהנתבע 2 ביצע פניה שמאלה בצומת, ללא שבחן כראוי את תנאי הדרך, ובמיוחד והעיד כי אינו מכיר את הכביש, כאשר מנגד, הגיחה נהגת התובע, במהירות, ופגעה במשאית. עדותו של הנתבע 2 כי הפגיעה במשאית הייתה בחלק האחורי לא ניתן לקבלה וזאת בהעדר תמונות שיתמכו בגרסה זו.

במצב דברים זה האחריות לקרות התאונה רובצת על שכמו של הנתבע 2.

יחד עם זאת, אני משיתה על נהגת התובע, אשם תורם בשיעור 50% בקרות התאונה, וזאת לאור העובדה כי על אף שבמהלך נסיעתה ישר, ראתה את הנתבע 2 עומד (עמ' 3 ש' 16), ומתכוון לפנות שמאלה, לא ראתה לנכון להוריד את מהירות נסיעתה. אני מעריכה כי בהזדמנות הראשונה בה ראתה את המשאית, המרחק ביניהם, היה גדול, ולא כפי שהעידה בפניי, וזאת לאור העובדה כי הפגיעה הייתה בחלק הקדמי ימני שלה ולא בחלק השמאלי.

באשר לנזק, התובע צירף חוות דעת שמאי לגבי הנזקים שנגרמו בתאונה, לרבות בגין תשלום שכ"ט השמאי.

התובע הגיש קבלה על סך של 907 ₪ בגין שכירת רכב חלופי, כאשר נטען על ידו כי הרכב שהה במוסך ל- 8 ימים. מעיון בחוות הדעת עולה כי אושר לו 4 ימים של השבתה, ואילו בחשבונית התיקון רשום שתאריך הכניסה הינו 4/6/13 והתאריך הנוסף הינו 12/6/12 ללא שנרשם כי מדובר בתאריך היציאה. לאור חוות הדעת המאשרת 4 ימים של השבתה, ובהעדר ציון תאריך היציאה של הרכב, אני פוסקת לתובע בגין ראש נזק זה מחצית מהסכום ששולם בגין השכר הרכב, כלומר הסך של 454 ₪ בלבד.

לאור מנגנון התאונה ונסיבות התרחשותה, מצאתי כי הנזקים על פי חוות דעת השמאי לאור מיקומם, וכן התמונות שצורפו בפניי(ת/1), משתלבים עם גרסת התובע לאופן התרחשות התאונה, כאשר הנתבעים לא הגישו כל חוות דעת נגדית מטעמם, לנזקיו של התובע, ואף בחרו לא לחקור את השמאי על חוות דעתו הנ"ל. בכך, אני מאמצת את מסקנותיו של השמאי כפי שעלו בחוות דעתו, באשר לנזק שנגרם לרכב התובע.